<h1>שו"ת הרשב"ש סימן תקנ"ג</h1>
<h2>דף לה.</h2>
תשובה. הפרש גדול יש בין החשוד לעובר עבירה שהוא רשע ופסול לעדות, ובין רשע למשומד לדבר אחד, כ"ש למשומד לכל התורה כלה. והראיה שהמשומד אינו עובר עבירה ממש, שהרי בפרק זה בורר [סנהדרין כ"ו ע"ב] אמר רב נחמן החשוד על (העבירות) [העריות] כשר לעדות, ואם איתא דחשוד הוא לעבור ממש (הרי) [היכי] מכשר ליה רב נחמן והא רשע הוא והתורה אמרה [שמות כ"ג] אל תשת רשע עד. ואע"ג דאמר ליה רב ששת עני מארי ארבעין בכתפיה וכשר, כלומר שחייב מלקות ארבעים הוא ואיך נכשיר אותו, לאו למימרא דסבירא ליה דפסול מן התורה, שהרי רש"י ז"ל והרבה מהמפרשים פירשוה משום דמלקין על לא טובה השמועה כדאיתא בפרק עשרה יוחסין [קדושין פ"א ע"א] ומכת מרדות הוא ומדרבנן ולא מלקות דמן התורה, וכן דעת הר"ז הלוי ז"ל ובעל ההשלמה והרשב"א ז"ל בתשובותיו ואעפ"י שיש חולקין. ואחר שנתברר זה אני אומר שמה ששנינו בבכורות [ל"ה ע"א] החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו, וקאמר רשב"ג נאמן הוא על של חבירו ואינו נאמן על שלו, וקא מוכחי רבוותא דהכי הלכתא ומייתו ראיה מההיא דבפרק יום הכפורים [יומא ע"ח ע"א] כמו שהאריך הרמב"ן ז"ל בהלכות בכורות שלו והרשב"א ז"ל בתשובותיו [מיוחסות סימן ק"ע], וכן ההיא דאמרינן בפרק אין מעמידין [ע"ז ל"ט ע"ב] אין [לוקחין] ימ"ח מז"ג בסוריא אלא מן המומחה וכלם אם נתארח אצל בעל הבית מותר וכו', הנהו כלהו בחשודין דוקא אבל לא בעובר עבירה מן התורה ומדרבנן דפסול הוא לעדות, כך נראה לי לכאורה, וצ"ע אם ראוי להכשירו באיסורי ולדמות לחשוד או לא, דלכאורה משמע דאין ראוי לדמותו לחשוד להכשירו באיסור.
ואעפ"י שבפ"ק דחולין [ד' ע"א] לא מצריכינן בדיקת סכין אלא למשומד אוכל נבלות לתיאבון, ומכשירין שחיטת משומד (לעולות) [לעבירה אחת], דמשומד לעבירה אחת אינו משומד לכל התורה כלה כל שאינו משומד להכעיס, והוה אפשר למימר דוקא כשראו אותו ששחט אעפ"י שלא בדק לו סכין או שלא עמד על גביו מתחלה ועד סוף, דהפרש יש בין ראהו ששחט לעומד על גביו, דבראהו ששחט אפשר שהוא רחוק ממנו, אלא שהרמב"ם [הלכ' שחיטה פ"ד הי"ד] ז"ל הצריך לבדוק סכין ולתת לו, והרשב"א ז"ל תמה עליו בספר תורת הבית הארוך [בית ראשון] והר"מ הכהן ז"ל. ומיהו אף הרמב"ם ז"ל לא החמיר אלא במשומד לעבירה אחת, אבל בעובר עבירה אחת שפסול לעדות יש לעיין אם מהימן או לא, שאפשר לומר דוקא בשרואין אותו ששחט אבל לא בדקנו לו סכין לא בתחלה ולא בסוף ולא עמדנו על שחיטתו, והרמב"ם ז"ל מצריך בדיקת סכין למשומד לעבירה אחת, דבפ"ד מהלכות שחיטה [הט"ו] כתב וזה לשונו, מי שהוא פסול לעדות בעבירה מן העבירות של תורה הרי זה שוחט בינו לבין עצמו אם היה מומחה שאינו מניח דבר מותר ויאכל דבר אסור שזו חזקה היא על כל ישראל ואפילו הרשעים מהם, עכ"ל. אלא שבזה הלשון יש תימה שכתב ז"ל שאינו מניח דבר מותר ויאכל דבר איסור שזו חזקה היא על כל ישראל ואפילו הרשעים מהם, והוא הלשון הנאמר בגמרא על משומד אוכל נבלות לתיאבון דלא שביק היתירא ואכיל איסורא, ולא ראיתי להראב"ד ולא לר"מ הכהן ז"ל שהגיהו בזה.
ובפי"א מהלכות עדות [ה"ז] כתב רבינו ז"ל זה לשונו, עד אחד נאמן באיסורין אעפ"י שהוא פסול לשאר עדות שהרי רשע בעבירה ששחט שחיטתו כשרה ונאמן לומר כהלכה שחטתי אבל החשוד על דבר אינו נאמן על שלו אבל נאמן על של אחרים וכו' לפי שאימת האיסורין על הרשעים ואין אימת ממון עליהם. ואי לאו דמסתפינא הוה אמינא ערבך ערבא צריך, שהאמנת פסול לעדות בשחיטה לא נתברר יפה עד שנביא ממנו ראיה לדבר אחר, והראב"ד ז"ל השיג עליו בזה. לעניות דעתי מצאתי קושיא על דברי רבינו ז"ל שמאמין [פסול] לעדות באיסורין ממה ששנינו במסכת דמאי בפ"ד [מ"ה] האומר למי שאינו נאמן על המעשר קח לי ממי שהוא נאמן ושהוא מעושר אינו נאמן מאיש פלוני הרי זה נאמן, ופירושו התם פליגי ר' יוסי ואמר דאפילו אמר לו פלוני אינו נאמן עד שיאמר לו קח ואני נותן מעות, מ"ט דר' יוסי אני אומר אחד קרוב מצא ולקח ממנו, ומשמע מדאיתמר עלה בירושלמי דמי שהוא פסול לא מהימן באיסורין. ואע"ג דלא קיימא לן כר' יוסי דהוי יחידאה, אבל מ"מ אפילו לתנא דידן אינו מאמין למי שהוא נאמן אפילו על של אחרים. ונראה שזה לאו בחשוד הוא אלא במי שהוא נודע שהוא עובר בפירוש, אעפ"י שנראה מדברי הראב"ד ז"ל דכולה בחשוד ולא מהימנינן על של חבירו אלא בבכור משום דקנסא הוא בלחוד אבל בכל מילי לא, מ"מ רבינו הרמב"ם ז"ל שהוא מאמין החשוד במה שהוא של חבירו בכל ענין כדאיתא בהלכות עדות בפרק הנזכר ובהלכות מעשר (בפ"ב) [פי"ב הי"ז] ומתניתין הוה תיובתיה במה שכתב בהלכות עדות להכשיר פסול לעדות באיסורין, והוא ז"ל כתב בפירוש המשנה בפרק ד' ממסכת דמאי [מ"א] גבי מאי דתנן התם הלוקח פירות ממי שאינו נאמן על המעשרות שואלו בשבת ואוכלו על פיו חשכה מוצאי שבת לא יאכל עד שיעשר לא מצאו אמר לו אחד שאינו נאמן על המעשרות מעושרין הם אוכל על פיו חשכה מוצאי שבת לא יאכל עד שיעשר, (פירש"י) [פירש] ז"ל זה לשונו, אמנם הודעתנו הבבא השניה והוא שאמר לו אחד ממי שאינו נאמן וכו' לפי שהכלל בידינו אין אדם חוטא ולא לו והיינו סבורים שיאמינוהו אפילו בחול ואוכל אעפ"י שאינו נאמן על המעשרות מפני שהעדות אינו אלא לזולתו ועל כן הודיענו שאינו נאמן אלא בשבת בלבד ע"כ, ומשמע מלשונו זה שאע"ג דקימא לן אין אדם חוטא ולא לו כיון שאינו נאמן לא מהימנינן ליה כלל אפילו באיסורין, ואיך כתב בהלכות עדות שאימת האיסורין על הרשעים, ואם איתא [כי] היכי מהימנינן ליה בשבת משום דאימת שבת עלייהו כדאיתא בירושלמי [שם ה"א], נהמניה נמי אפילו שלא בשבת משום דאימת האיסורין עלייהו. ובסוף פ"ק דר"ה [כ"ב ע"א] אמרינן גזלן דאורייתא פסול בעדות אשה, וכן כתב הוא ז"ל בהלכות גרושין פי"ב [הי"ז] הפסול בעבירה מן התורה אם בא להעיד לאשה שמת בעלה אינו נאמן אלא במסיח וכו', ולמה לא נאמר בכאן שאימת האיסורין עליהם, האלהים אם לא נחלוק באיסורי מאכלות לאיסורי עריות. ואם באנו לחלוקה זו יותר יש להקל בעדות ערוה מהטעם הזה, שיותר היא אימת הערוה.
על כן היה נראה שלא להכשיר פסול לעדות באיסורין, אלא כי מי אנכי שאבא אחרי המלך לסתור דבריו. מ"מ דברי רבינו ז"ל אינם אלא ברשע פסול לעדות כגון שעבר עבירה ולא (לקח) [לקה] ממנה ולא חזר בתשובה אבל במשומד לא הכשיר שאפילו בשחיטה לא הכשיר עד שיבדוק סכין ויתן לו וכ"ש במשומד לכל התורה כלה שאין להאמינו באיסורין, שאם במשומד לעבירה אחת הצריך רבינו ז"ל לבדוק לו סכין, כ"ש במשומד לכל התורה כלה, תדע שהרי במשומד לאותו דבר לתיאבון בודק סכין ונותן לו, ושלא לתיאבון צריך לעמוד על גביו, ולכל התורה שחיטתו פסולה. על כן מפני עדותו של אנוס שאמרתם שכבר נתברר פסולו לעדות לא היה לכם לסמוך להתירו. ואעפ"י שנמצא בתשובת הרב ר' יצחק בר ששת ז"ל [סימן ד'] גם בתשובת אדוני אבי מורי הרב ז"ל [תשב"ץ ח"א סימן ס"ו] שיש להאמינם על של אחרים, זהו בראשונים שלא היו מחללי שבתות בפרהסיא, אבל היום שכלם מחללי שבת בפרהסיא אין להאמינם כלל, וכמו שאמרו בירושלמי בפרק אין מעמידין [ע"ז פ"ה ה"ד] הביאו הרמב"ן ז"ל בפרק נשך בחדושיו [ב"מ ע"א ע"ב] והרשב"א ז"ל בתורת הבית הארוך כותאי דקסרין בעו (מ)ר' אבהו אבותיכם היו מסתפקין משלנו ואתם מפני מה אין אתם מסתפקין משלנו אמר להו אבותיכם לא קלקלו מעשיהם אתם קלקלתם מעשיכם.
אבל אני מוצא לכם מקום היתר ממקום אחר, מדאיתמר בפרק לא יחפור [ב"ב כ"ד ע"א] חבית שצפה בנהר אמר רב נמצאת כנגד עיר שרובה ישראל מותרת כנגד עיר שרובה גוים אסורה, ושמואל אמר אפילו נמצאת כנגד עיר שרובה ישראל אסורה, אימור מהאי דקרא אתאי, וקא (מוכח) [פסיק] התם דרב ושמואל אית להו דר' חנינא דאמר רוב וקרוב הלך אחר הרוב, ואע"ג דרובא דאורייתא (וקרובה) [וקורבה] דאורייתא אפילו הכי (מכח) [רובא] עדיף, ופלוגתייהו דרב ושמואל הוא דשמואל סבר שאלו מהעיר הזאת באה שיש בה רוב ישראל כיון שיש בה עקמימיות היתה שוקעת, ורב סבר שחוזק המים דחפוה והביאוה. ולמדנו מזה דכיון דרובא דאורייתא ומודו רב ושמואל בדר' חנינא, ואי לא דחשש שמואל שאלו באה מאותה העיר היתה טובעת לא היה אוסר אותה, א"כ אנחנו אם נמצאת חבית חתומה בכתב עברית שרוב חביות שבאות ושנמצאות בעולם כתוב עליהן יין כשר הם של ישראל ומותרות הן. ועוד מההיא נמי דאיתמר התם הנהו זיקי דחמרא דאשתנוא בי קופאי שרינהו רבא, וקא הוינן בה התם לימא לא סבר לה כר' חנינא, כלומר שרבא שהתיר אותן הנודות של יין שנמצאו אצל חנויות מוכרי היין דהיינו קופאי והתירם רבא, ותמהו עליו שרוב העולם גויים הם ושמא של גויים הם ואולי סובר רבא דלא אזלינן בתר רובא, ותירצו שאני התם דרובא דשופכאי ישראל נינהו, כלומר אעפ"י שרוב העולם הם גויים לא אזלינן בתר רוב גויים אלא בתר רוב המוכרים והם ישראל. וכן בנדון הזה אעפ"י שרוב העולם הם גויים, אבל רוב הכותבים על הסיד יין כשר כלם ישראל הם, וכיון דקיימא כר' חנינא דרובא דאורייתא ורב ושמואל ורבא כולהו סבירא להו כוותייהו, והנהו זיקי שרינהו רבא מהאי טעמא, לא גריעי חביות אלו שבאו חתומות ורשומות בכתב עברית מהנהו זיקי.
וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל בסוף פי"ב מהלכות מאכלות אסורות [הכ"ח], חבית שצפה בנהר אם נמצאת כנגד עיר שרובה ישראל מותרת בהנאה כנגד עיר שרובה גויים אסורה, מקום שהיו רוב ישראל שמוכרין את היין ונמצא בו כלים גדולים מלאים יין והם כלים שדרך המוכרים לבדם לכנוס בהם יין הרי אלו מותרין בהנאה, והיינו דמסיימי בה התם והני מילי ברברבי אבל בזוטרי אימא מעוברי דרכים נפול(ות). אלא שיש בדברי רבינו ז"ל תימה שלא התיר יין זה אלא בהנאה. פירשה רבינו חננאל ז"ל דדוקא בהנאה אבל בשתיה אסורה, דשמא מגוי הוא, ואם תמצא לומר דישראל הוא שמא גויים נגעו בה, ודקדקו מדבריו דסבירא ליה דיין נסך גופיה מותר בהנאה. ואין לתמוה מרבינו חננאל ז"ל שהוא כתב דיש מהגאונים ז"ל שסוברים דיין נסך בזמן הזה אינו אסור אלא בשתיה [אבל] בהנאה שרי, אבל לרבינו הרמב"ם ז"ל שכתב בפי"א מהלכות מאכלות אסורות [ה"ז] דסתם יין בזמן הזה אסור בהנאה, אם אנחנו חוששין למגע גוי אסורים בהנאה, ואם אין אנו חוששים למגען מותר אף בשתיה. וכן כתבו בתוספות דמותר דקאמרינן אף בשתיה, וכההיא דבפרק גיד הנשה [חולין צ"ה ע"א] ובנמצא הלך אחר הרוב, משמע שבשר שנמצא ביד גויים אם רוב טבחי העיר ישראל מותר אעפ"י שרוב העיר גויים, וכן כתב הרשב"א ז"ל בספר תורת הבית [בית רביעי סוף שער ב'], א"כ הוא הדין וכ"ש ליין שהוא מותר בשתיה. וכן נראה שהוא הנכון, ועוד שאין לחוש לחביות למגע גוי.
עוד יש ראיה אחרת להכשיר יין זה וכיוצא בו, דתנן בפרק גיד הנשה [חולין צ"ג ע"א] שולח אדם ירך לנכרי, והוינן עלה אמאי שרי לשלוח לנכרי ירך שלימה ליחוש דילמא מחתך ליה גוי ומזבן לה לישראל, ומפרקינן חתוכא דישראל מידע ידעי, כלומר שהגוי כשהוא חותך הירך אין חתוכו עשוי כשל ישראל שהוא פורעה כדרך (שהגוי) [שהגיד] מונח, ויליף מינה רבינו [יצחק] ז"ל דכל מידי דלא רגיל ביה גוי סימנא הוא ולא חיישינן דילמא גמר, ואפילו אמר ששתי אותיות של כתב הקדש כחותם בתוך חותם חשיבי. ובשם רש"י ז"ל כתבו שהיה למד מכאן שמותר לשלוח ירך מנוקרת לחבירו על ידי גוי דחתיכה דישראל מידע ידיע ואין צריך חותם. ואף תרנגולת שחוטה היה מתיר בעל העיטור ז"ל, אלא שהרשב"א ז"ל לא הסכים עמו שאעפ"י שאינן בקיאין בהלכות שחיטה אבל לפעמים חותכים הסימנים בסכין. ולמדנו מזה דכל שהוא ניכר שהוא של ישראל מותר הוא ואפילו הוא ביד גוי, על כן יש לסמוך להתיר יין שנמצא ביד גוי בחביות כתוב עליהם על גבם בכתב עברי ואין לחוש לזיוף. וכן גבינות שבהם חתומות בגופם או בתוך שפופרת מותרות הם מן הטעם הזה, ואין בהם בית מיחוש. וההיא דגרסינן בפרק אין מעמידין [ע"ז ל"א ע"ב] השולח חבית של יין ביד כותי וציר ומוריס ביד גוי אם מכיר חותמו וסתמו מותר ואם לאו אסור, ואינה סותרת זה, שחותמו וסתמו שאמר בגמרא אינו חותם כתיבה, אלא כמו שהסוחרים עושים, או אפילו כתיבה אשורית, ולא כלשון זה שרגילין רוב ישראל לחתום בו ולרשום היין כשר, אבל כל שהוא בכתב אשורית שאין דרכו של גוי לעשותו אין לחוש לו כמו שכתבתי למעלה. ומה שיש לחוש בזה הוא שמא האנוס יכתוב כתיבה אשורית על פי החבית ובקנה יכתוב גם כן פתק, ובאמת שזו חששא גדולה היא, ויותר יש לחוש בזה מהאנוסים ולא מן הגויים, שהגויים אין אנו חוששין להם שמא גמירי כמו שכתבו בשם ר"י ז"ל, ובמשומדים אנו חוששין להם לזה, אלא שלא כל הדרכים שוים שאם אנוס שלחו או הביא יין עמו בספינה אנו חוששים שמא הוא זייפו, אבל ביין הנמצא לא חיישינן שמא זייפו. וכן היין הזה שבא מטרטוש"ה למאיורק"ה והדבר ניכר שאינו יין של מאיורק"א בלא ספק דלא טרח זה וזייף, הילכך היין הזה כשר הוא על פי אותן דרכים שכתבתי. וכל שכן שבכאן עמדנו על הכתב שבא מטרטוש"ה ושתינו מאותו היין שבאו לכאן מקצת חביות ומקצתן הלכו אצלכם, והחתום שנמצא אצלכם ואצלנו הוא כמו שנמצא בכתב, ויצא הדבר להיתר תהלה לאל.
